<h1>מהר"ם חלאווה — פסחים</h1>
<h2>דף ה:</h2>
[פסחים ל"ה ע"ב] לא צריכ' בשהקדימו בשיבלין ונטלה ממנו תרומת מעשר ולא נטלה ממנו תרומ' גדולה. אם תדקדק בזה מה יגיע ממנו לישראל תמצא שאינו מרויח ואינו מפסיד אם מקדים תרומה גדולה או מעשר הגע עצמך שיש לישראל ק' סאין ונחשוב הסאה י"ב קבין והקב י"ב מדות קטנות כדי שיעלו לנו לחשבון שלם נמצא זה אם מקדים תרומה כדינה נותן שני סאין לכהן ומן התשעים תשע סאין ללוי הרי י"א סאין. ומן השמנה נעשה קבין עולין צ"ו מן הצ' ט' קבין מן הה' חצי קב והקב הנשאר נעשהו י"ב מדות קטנות מן הי' א' מן הב' חומש א'. נמצא שנותן בין הכל י"א סאין ט' קבין וחצי מדה אחת וחומש. ואם מפריש מעשר תחלה נותן עשר סאין ללוי. נשארו תשעים נותן מחמשים אחת לכהן מהארבעים נעשה קבין עולין ת"פ קבין מת' ח' ומנ' א' הרי ט' קבין נשארו ל' מכ"ה חצי קב הה' נעשה מדות עולין ס' מנ' א' מי' חומש הרי לך י"א סאין ט' קבין וחצי [ו]מדה וחומש אבל ההפרש שיש בזה הוא בין הלוי והכהן שאם הקדים מעשר הלוי מרויח ואם הקדים תרומה הכהן מרויח. כיצד אם הקדים תרומה מגיע לחלק הלוי תשע סאין תשעת קבין ומחצה מדה וחומש נותן מהן לכהן י"א קבין וחצי ושלש מדות ועשירית מדה ועשירית חומש. נשארו לחלקו שמונת סאין ועשרה קבין פחות שתי מדות בקרוב. ואם מפריש תחלה מעשר ראשון הגיע לחלק הלוי עשר סאין נותן לכהן אחת נשארו לו תשע סאין נמצא מרויח שני קבין ושתי מדות בקרוב מעט והכהן מפסיד כנגדו. סימן לדבר נמצאת אומר שני כתובין מכחישין זה את זה והכתוב השלישי מכריע ביניהם.
<h2>דף ז:</h2>
[פסחים מ"א ע"ב] אמר רבא אכל נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה. פירש"י תרתי הוא דלא לקי כיון שהוא לוקה משום נא או משום מבושל תו לא לקי משום צלי אש אבל חדא מיהת אי לא אכל נא ומבושל אלא חי או מבושל בחמי טבריא דליכא מלקות אחר לוקה משום צלי אש ואיכא דאמרי אפי' חדא לא לקי. ואינו מחוור דללישנא קמא קרי ליה לאו שבכללות ואמרי' דלקי עלה ומה לי חדא ומה לי תרתי אי לקי עליה כלל הא לא חשבי' ליה לאו שבכללות וללקי נמי תרתי ועוד דאם כן תקשי ברייתא דלעיל דאכל חי פטור לרבא וכן לאביי ללישנא קמא אלא ודאי לכולי עלמא אכל חי לא לקי עליה דלאו שבכללות הוא ולא אשכחן בכולי תלמודא מאן דמחייב בלאו שבכללות. וי"מ דהכא בתרי פליגי דרבא סבר בין בנא ומבושל דמיפרשי לאויה בין משום צלי לקי דלאו לאו שבכללות הוא לגבי נא ומבושל אלא קרא יתירה הוא דלמאי איצטריך אי לאשמועינן דמצותו בצלי אש הא כתיב קרא אחרינא צלי אש ומצות ואי לחייב מלקות על חי ומבושל ושאר מינין הא לא אפשר דלדידהו דלא מיפרשי לכ"ע לאו שבכללות הוי אלא ודאי קרא יתירה הוא ללאו יתירה בנא ומבושל דמיפרשי ואביי סבר דודאי לאו קרא יתירה הוא דאצטריך כל שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא כדאמרינן בסמוך הלכך משום צלי אש לעולם לא לקי אבל משום נא ומבושל ודאי לקי דהא מיפרשי לאויה ופליג בחדא והיינו ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא מספקא לן מילתא דדילמא הא דקאמר סתם אין לוקין על לאו שבכללות אכולי מילתא דרבא קאי דאפי' משום נא ומבושל לא לקי משום דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה שהוא לאו אחד לעבירה אחת אבל הכא דנא ומבושל נכללו בלאו אחד לאו שבכללות הוי וכלל כלל לא לקי ורבא סבר דעיקר קרא דכי אם צלי אש ללאו יתירא אתיא אבל מדאסמכינהו רחמנא דרשינן נמי הא דכל שישנו. וגם זה אינו מחוור דלגבי נא ומבושל ליכא מאן דפליג דלקי עלייהו ולא מקרי לאו שבכללות כיון דמפרשי ביה. דגרסי' [ב]בבא מציעא פ' המקבל [קט"ו ע"א] אמר רב הונא חבל רכב לוקה שתים רחים לוקה שתים רחים ורכב לוקה שלש ורב יהודה אמר חבל רכב לוקה אחת רחים לוקה אחת רחים ורכב לוקה שתים לימא רב הונא ורב יהודה בפלוגתא דאביי ורבא קא מיפלגי דאמר רבא אכל נא כו' אמר לך רבא אנא דאמרי אפי' לרב יהודה ע"כ לא קאמר רב יהודה התם אלא משום דכי נפש לאו קרא יתירא הוא דלשאר דברים הוא דאתא אבל כי אם צלי אש דקרא יתירא הוא אפי' רב יהודה מודה. ואביי אמר לך אנא דאמרי אפי' לרב הונא עד כאן לא קאמר רב הונא התם אלא משום דכי נפש קרא יתירא הוא דשאר דברים מרחים ורכב נפקי כלומר ליכא למימ' מדפרט בהני ולא פרט בהני ש"מ בהני לקי ובהני לא לקי וכדאמרינן הכא דהתם צריכי לגופייהו לאשמועינן דשני כלים העושין מלאכה אחת חייב שתים אבל כי אם צלי אש לאו קרא יתירא הוא דאצטריך לכדתניא בשעה שישנו כו'. אלמא שמעינן מינה דלכ"ע בהני דמיפרשי לאויה לקי ואפי' לאביי והראב"ד ז"ל כתב דלעולם היכא דאכל נא ומבושל ואתרו עליה משום נא ומבושל לקי עלייהו לכ"ע אלא הכא בהא פליגי בדאכל נא ומבושל ואתרו עליה משום צלי אש בלחוד רבא סבר כיון דהני מיפרשי לאויה וכלהו איתנייהו בכלל כי אם צלי אש אהני קרא יתירא לחייב עלייהו משום התראתו ולקי נמי משום צלי אש דקרא יתירא הוא. ואביי סבר ללישנא קמא דלאו קרא יתירא הוא ולא לקי עליה אבל משום נא ומבושל כיון דאיתנהו ביה ומשתמעי מיניה ומיפרשי נמי לאוי דידהו לקי עלייהו בהתראתו. וללישנא בתרא אמר דכיון דלאו שבכללות הוא לא הוי התראה דידי' התראה כלל דלא לקי אלא על התראת לאו דמפרש כלאו דחסימ' וזה עיקר וההיא דפרק המקבל אפשר לפרשה כי האי גוונא ואתיא דרב יהודא כלישנא קמא דאביי. אי נמי דהתם בדאתרו ביה משום רחים ורכב ופליגי אי לקי נמי משום כי נפש כיון דתרוויהו איתנייהו בהו או לא ומדמי' פלוגתייהו בכי נפש לפלוגתא דאביי ורבא בכי אם צלי אש לגבי דידיה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא (ח"י).
<h2>דף יב.</h2>
[פסחים כ"ו ע"ב] רא"א אומר אחר אחרון אני בא. ואסיקנ' דטעמא לאו משום זה וזה גורם אסור וכדאביי [אלא] לעולם בתר אחרון אזלינן שהוא גומר המלאכה. וא"ת למאי דקס"ד כאביי דבקדם וסילקו אזלינן בתר אחרון הא אי איתנהו בבת אחת אסור אבל כל שנפל של תרומ' תחילה אעפ"י שהחמיץ מקצתה כיון שסילקו קודם שנפל של חולין שנגמרה על ידו המלאכה שרי וברייתא דחדש יותץ כר' אליעזר ואמאי יותץ והא הוה ליה שקדם וסילקו שהרי נצטנן והאחרון עצים דהיתר וניזל בתר אחרון ואפי' לאביי. וא"ל דלא אמר ר' אליעזר אלא בששני הגורמין שוין כי הא דשאור אבל תנור גורם ראשון עיקר שגורם מלאכת התנור ולעולם ניכרה מלאכתו בתנור ואפילו לא בא גורם שני מה שאין כן בשאור דמעשה גורם ראשון אינן נכרים בלתי גורם שני.
<h2>דף ל.</h2>
והשתא דאסיקנא דאור אורת' הוא [פסחים ג' ע"א] כתב הראב"ד ז"ל דלאו משום לישנא מעליא בלחוד הוא דנקט אור פי' דלא משכחת לישנא מעליא לעולם להפך הלשון שלא יובן ממנו המכוון. אלא דהא (דקיימ"ל) [קמ"ל] דעם האור בעי למבדק כלומר דמדינא הוה ליה למימר משהחשיך ארבעה עשר דהיינו בתחילת חשיכה ומשום לישנא מעליא נקט אור דאית ביה לישנא דדינא וטעמא שאם יתחיל במלאכתו בכניסת הלילה שמא ישכח ויתעצל ולא יבדוק וכדאמרי' לא ליפתח בעידניה.
[פסחים ג' ע"א] לישנא מעליא הוא דנקט. ולאו למימרא דלילה לשון מגונ' דהא תנא דבי שמואל קתני ליה וטובא איכא בתורה אלא דתנא דידן דפתח ביה בריש עידניה נקט ליה לישנא מעלי' משום [תהלים קי"ט] פתח דבריך יאיר מבין פתאים. שהרי עקם הכתוב שמנה אותיות ולא הוציא דבר מגונה. והשתא קס"ד דשאר טמא דכתיבי באוריית' להלכותיו באו ולהמאיסו וכדכתיב [דברים ז'] שקץ תשקצנו. רב אחא בר יעקב אמר שש עשרה. ה"ה דהוה מצי למימר שבע עשרה דבמקום טמא איכא מקרה אלא דמאידך דקאמר עשר שמעינן לה. שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב. י"מ באשה קראה למרכב מושב דרך כבוד משום פסוק הרגלים שכך כתוב בנדה [ויקרא ט"ו] וכל אשר יגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וכל אשר יגע בכלי אשר היא יושבת עליו וכבס בגדיו ורחץ במי' וטמא עד הערב הרי שפיר' דין משכב ומושב כדינו לטמ' אדם לטמא בגדים. וכתיב בתריה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב. ובמה הכתוב מדבר אם במשכב ומושב והלא כבר אמור ועוד דבמשכב ובמושב אדם לטמא בגדים הוא וכאן כתיב טומאת אדם לבד שהוא דין המרכב שמטמ' אדם לבד במגע אלא שהנושאו טמא לטמא בגדים. אלא ש"מ שזה המושב המיותר היינו מרכב אלא דאפקי' בלשון נקיה. והקשו בתוספות דבסמוך אמרי' דמשום ביעתות' דגמלא דאורחיה הוא לא שני בלישניה וכ"ש הכא כיון דלא (שנו) [שוו] בדינייהו לא הוה ליה לשנות ולמכתב מושב במקום מרכב ועוד דבז[ב]ה ליכא קרא יתירא. ופירשו הם ז"ל דמיתורא דקרא דמושב נפקא ליה ולא ממושב ממש והכי איתא בת"כ [מצורע פרשה ד' פיס' ו'] ואם על המשכב הוא זה משכב אשר היא יושבת עליו זה מושב כלי זה מרכב שנאמר בנגעו בו איזהו דבר שחלוק מגעו ממשאו הוי אומר זה מרכב.
ומבעי ליה לאינש לאשתעוייה בלשון כבוד לעולם ואפי' נפישן מיליה אלא דבדבר הלכה אי נפישין משתעי בלשון קצרה ואי כהדדי נינהו משתעי בלשון כבוד. אלא דאפילו בכי הדדי היכא דאיכא בההוא לישנא חידושה כלל משתעי בלישנ' דאורחי' וה"נ מבעי ליה דלא ליבשר מדעם ביש בהדיא אלא מכלל מידי אחרינא כעין עדשים נעשו יפות דמשמע אבל לא חטים. ואבל אסור בנעילת הסנדל ושמועה רחוק' אינה נוהגת אלא יום אחד ומקצת היום ככולו.
<h2>דף ל:</h2>
[פסחים כ"ז ע"א] ועוד התניא בהדיא וכן היה ר' אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה. אלמא דר' אליעזר אית ליה זה וזה גורם אסור. וא"ת והא אמרינן במס' תמורה [ל' ע"ב] ומייתינן לה בע"ז [כ"ד ע"א] כל פסולי המוקדשים ולדותיהם כשרין ר' אליעזר פוסל אמר עולא מחלוקת בשעיברו ולבסוף נרבעו דהיא וולדה נרבעו אבל נרבעו ולבסוף עיברו דברי הכל מותר (לעגלה) אלמא לר' אליעזר זה וזה גורם מותר. א"ל שאני התם דולד נרבע' דרבנן הוא דאסור ומשו"ה מיקל בה ר' אליעזר והיינו דמפלגי בה בין הקדישן ואח"כ נרבעו לנרבע ואח"כ הקדישן ואי מדאורייתא מאי שנא.
<h2>דף לג:</h2>
[פסחים כ"ח ע"א] וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. חכמים דהכא היינו ר' יוסי דאית לי' נמי גבי ע"ז שוחק וזורה לרוח או מטיל לים דאי לא למאן דפריש דלשאר נהרות בעינן פירור וזריה הא רבנן פליגי עליה דר' יוסי התם ואמרו לו אף היא נעשית זבל וכתי' [דברים י"ג] לא ידבק בידך מאומה מן החרם. וקרא דויזר על פני המים [שמות ל"ב] מפרשי ליה התם [ע"ז מ"ד ע"א] דלא נתכון אלא לבודקן כסוטות הא לאו הכי היה אסור אלא כדאמרן דהיינו ר' יוסי. אמר רבה מסתברא ע"ז דלים המלח לא בעי שחיקה דהא מצי לעכובי לה עד דאזל להתם ובים המלח לא שכיחי כל כך אינשי דליזכו בה. חמץ דלשאר נהרות. דהא לא מצי לעכובי ליה בעי פירור ורב יוסף פליג עליה ולא שני ליה בין ים המלח לשאר נהרות אלא דלעולם בעי ע"ז שחיקה חמץ דמאיס בים לא בעי פירור וה"מ נהמא דמאיסה אבל חטי בעו פירור כלומר פיזור והרב אלפסי ז"ל לא הביא זה בהלכותיו. וטעמא משום דהאי פלוגתא דר' יהודה ורבנן לאחר איסורו הוא דאמרן לעיל [י"ב ע"ב] דלא אמר ר' יהודה אלא שלא בשעת ביעורו והלכך לדידן דמבטלינן ולא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא בכל מאי דבעי מצי מבער. מיהו בעיק' פלוגתייהו דרבה ורב יוסף משמע דלתרוייהו חמץ בים המלח לא בעי פירור אבל מכיון דקתני בריית' סתמא היה מהלך במדבר מפרר וזורה לרוח היה הולך בספינה מפרר ומטיל לים נקטינן הכא לחומרא ולא שנא ע"ז ולא שנא חמץ בין בים המלח בין בשאר נהרות בעי שחיקה ופירור וכן כוונת הר"ז ז"ל ועיקר. ואיכא מאן דפסק הלכה כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה דסתם מתני' דתמורה [ל"ג ע"ב] דקתני אלו הן הנשרפין וחשיב בהדייהו חמץ בפסח וזהו דעת מקצת חכמים הצרפתים. ואיכא מאן דאמר הלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים דטעמיה דר' יהודה דכל דין שאתה דן לא קיימ"ל הכי גבי סוכה וכיון דבטל טעמא בטל דינא וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף לד.</h2>
[פסחים כ"א ע"ב] ולא יסיק בו תנור וכירים. פירש"י ז"ל דאע"ג דאמרינן לקמן [כ"ו ע"ב] בשלה על גבי גחלים הפת מותרת ה"מ הפת שבשלה בדיעבד אבל לכתחילה אסור להסיק וליהנו' מהן ואע"ג דשלא כדרך הנאתו הוא ואמרינן לקמן [כ"ד ע"ב] כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן מלקות הוא דליכא הא איסורא איכא. ואוקימנא לא צריכא לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה. כלומר לר' יהודה דאמר מצותו בשריפה והוה אמינא כיון דתניא כל הנשרפין אפרן מותר ואפילו לכתחילה יהא נמי מותר להסיק בו, אבל לרבנן הא תניא [תמורה ל"ד ע"א] כל הנקברין אפרן אסור וכיון דאית להו מפרר וזורה פשי' דאם אפרן אסור כל שכן להסיק שהוא אסור ואוקימנא דאפילו לר' יהודה אסור דאע"ג דאפרן מותר קודם הגיען לאפר אסור דיש שבח עצים בפת כן פי' הרמב"ם ז"ל.
[פסחים כ"א ע"ב] ואמר רבה חרכו קודם זמנו מות' בהנאתו לאחר זמנו. כלומר שחרכו עד שהוציאו מתורת לחם ונפסל אפי' מאכילת הכלב מותר בהנאתו לאחר זמנו ונקט בהנאתו משום דאינו ראוי לאכילה אבל ה"ה אי בעי למיכל ליה דכעפרא בעלמא הוא ודוקא חרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו דנאסר פעם אחת משום חמץ לעולם אסור דנמצא זה נהנה ממה שנאסר עליו אא"כ שרפו לגמרי עד שנעשה אפר דאז מותר דהכי תנן [תמורה ל"ד ע"א] כל הנשרפין אפרן מותר. והיינו דמייתי לה בבבא דמתני' דקודם זמנו לומר דהיתר הנאה דלאחר זמנו תלוי במעשה דלפני זמנו.
[פסחים כ"ז ע"ב] אמר רב פפא הכא בעצי שלמים עסקינן. ה"ה דהוה מצי למימר הכא בשהסיקו במזיד דלית ביה מעילה אלא משום דהסיקו בדיעבד משמע לא אוקמה בהכי וכן אידך דכל הנשרפין אפרן מותר הוי מצי לאוקמה במזיד אלא דכללא כייל כל הנשרפין בין בשוגג בין במזיד. והא דקתני חוץ מעצי אשרה ואפר הקדש לעולם אסור. ופירש"י ז"ל לעולם אסור מה שאין כן בשל אשרה דבבטול סגי ואע"ג דבהקדש נמי יש בו שאלה ופדיון מ"מ כמות שהוא בלא פדיון אין לו היתר.
